מאת רועי פסי שלישי, 12 ינואר 2010 16:40

שיתוף

כולם אוהבים סינדרלות. נכון שבנק האסוציאציות שלי מוגבל, אבל מי יכול לשכוח את זכייתה של נבחרת דנמרק באליפות אירופה בכדורגל בשנת 1992, את זכייתה של נבחרת יוון באותו טורניר שהתקיים בשנת 2004, או להבדיל, את הפועל רמת גן מניפה את גביע המדינה בשנת 2003. אבל סיפור הסינדרלה של נבחרת דרום אפריקה ברוגבי במשחקי גביע העולם של שנת 1995 הוא לא העיקר בסרט הזה, העיקר כאן הוא הסיפור מעורר ההשראה על נלסון מנדלה (מורגן פרימן) שחבר לקפטן נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה, פרנסואה פינאר (מאט דיימון) במטרה לאחד את המדינה.

הנשיא הנבחר והטרי, מנדלה, יודע שהמדינה שלו עדיין מפולגת מבחינה גזעית וכלכלית. הוא מאמין שהוא יכול לאחד את אנשיו תחת השפה הלאומית של הספורט ומריץ את קבוצת הרוגבי לטורניר גביע העולם של שנת 1995 וזאת למרות שיותר מצפוי שתפסיד.

גביע העולם של שנת 1995 היה עבור רבים בעולם קצת יותר מטורניר רוגבי מרגש. אבל לאנשיה של דרום אפריקה הייתה זו נקודת תפנית היסטורית - חוויה משותפת שעזרה לרפא את פצעי העבר ונתנה תקווה לעתיד. הארכיטקט של נקודת הציון הזו היה נשיא המדינה, נלסון מנדלה ומבצעיה - קבוצת הרוגבי של דרום אפריקה ה-  Springboksבהובלתו של קפטן הנבחרת, פרנסואה פינאר.

הסרט, שביים קלינט איסטווד, מגולל את קורותיו של המאמץ המשותף של הנשיא מנדלה ופרנסואה פינאר שנועד לשנות את תקוותיהם, של הנשיא - לאחד את ארצו, ושל הקפטן - להוביל את הנבחרת הלאומית לתהילת גביע עולם. המוטו המשותף - "קבוצה אחת, מדינה אחת" הוא שהוביל את שניהם.

אני חייב לומר שלא הגעתי להקרנה עם תקוות מיוחדות. כאוהד ספורט, רוגבי הוא לא כוס התה שלי והטריילר שראיתי לפני ההקרנה, לא תפס אותי. אבל, כמו שכבר קרה לא מעט פעמים בעבר, טעיתי. הסרט עשוי היטב, ופרט לסצנת משחק הגמר שמתארכת, הוא בהחלט זורם ולא גורם לך להביט בשעון בציפייה שיסתיים. מורגן פרימן, משחק מצוין כהרגלו ומעביר היטב את דמותו נלסון מנדלה המלא חמלה וסובלנות כלפי הלבנים ושלטון האפרטהייד המוחלף. כדי לשחק את דמותו של קפטן נבחרת דרום אפריקה ברוגבי, למד דיימון הן את המבטא המקומי, שכל קשר בינו ובין שיעורי האנגלית שלכם בבית הספר הוא מקרי בהחלט, והן את רזי המשחק האלים, והוא מביא אל מסך הכסף דמות אמינה מאוד.

גם הגברת שהתלוותה אלי, שהקשר בינה ובין ספורט מסתיים ברגע שנשמע המנון ליגת האלופות מהטלוויזיה בסלון, נהנתה מאוד. אני רק מקווה שזה היה מהתסריט, הבימוי והמשחק המשובחים ולא מגופם המיוזע והשרירי של השחקנים.