הרשימה הפתוחה 3. חלפה כמעט שנה מאז תקעו אותי בבית המשוגעים הארור הזה ואני מתגעגע בטירוף לזרם משכר של חמצן לריאות, כזה שמתקבל רק במהירות של - 250 קמ"ש בטיסה בגובה נמוך על אופנוע ספורט עם קסדה פתוחה, החופש חסר, אבל יותר חסר לי, רעם המנוע המרטיט, ניחוח הרכיבה ומראה המרחבים הפתוחים שאפשר ממש לשלוח יד ולגעת בהם. כשיושבים בפחית, הכול נראה כמו תמונת פלסטיק יפה, אבל רק באופנוע אפשר ממש להתמזג עם המרחבים האין סופיים, להרגיש חלק מהשמים, מהרוח, מהכביש, מהעצים והשדות שעוטפים אותך כלהבה המלחכת ציפור אש מיתולוגית. נמאס לי כבר מהחור הזה, הגיע כבר הזמן לעשות אקזיט, השתדלתי להקרין מקסימום שפיות מזויפת לכל החלוקים הלבנים עם הפרצופים הסתומים שמסתובבים פה, באיזה שלב אפילו נגעלתי מעצמי, אבל הייתה לי מטרה קדושה והיא לצאת מהמקום המזופת הזה. היום הגדול הגיע, האמת עבדתי מאוד קשה להגיע לרגע הזה, אני מוצא את עצמי מוקף באיזה עשרה פסיכיאטרים זחוחים, פוסקי השפיות האוניברסאלית ומלאים בחרא של עצמם, אלה חברי הועדה לבריאות הנפש שבאו לנתח את המצב הפסיכולוגי שלי, אחרי כמה שאלות מטופשות על מה אני רוצה לעשות בחיים וכל זיבולי המוח האלה, נעמד ראש הקנוניה, דוקטור פרידמן, ושתק דקה ארוכה ודחוסה ואז פתח את פיו המרייר ושיחרר באדישות משפט יבש: "הנבדק הוא בעל הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, חסר מצפון, הוא מפגין התנהגות כריזמטית, מניפולטיבית, פתיינית ואינטליגנטית, הוא מסווה בעזרת תכונות אלו, את התנהגותו הלא מוסרית הכוללת הונאה, שקרים, ואכזריות כלפי הזולת, המאפיין הבולט אצלו הוא היעדר תחושת חרטה על מעשיו, בצורה תיאטרלית מוקפדת, מתוכננת מראש הוא מציג בפנינו תסריט מופרח של שפיות וזאת בכדי להסתיר מפנינו את הפרעות האישיות הקשות מהן הוא סובל, המצג רק ממחיש בפנינו את מסוכנתו הרבה לחברה, אני חושש שהמסגרת בה הוא מטופל, לא תורמת דבר להחלמתו ויש צורך להעבירו למתקן לטיפול בהפרעות קשות" סוף ציטוט...הנשימה שלי נעצרה, הרגשתי כאילו התרסקתי לתוך עץ. בעודי עומד בוהה בחלל מנסה לאסוף את עצמי, זינקו עלי שלושה חלוקים אחרי דקירת מחט בחלק האחורי, אורות הפלורוסנט החלו מסתובבים והתקרה נפלה והעולם נעלם. הסתבר לי מאוחר יותר, שהמשפחה של דוקטור בשקביץ המת, מקושרת עד לצמרת הסרוחה הגבוהה ביותר, עם כל הכסף והרוע שטבוע בדם שלהם הם הפעילו לחץ אדיר ולא חסכו במשאבים בשביל שאני יואשם בגרימת מותו בטרם עת של יקירם, הם טענו שבגלל הלחץ והאיומים שהפעלתי עליו, הוא נשבר והחליט לבזבז את עצמו למוות, לא עזרו לי כל ההסברים, מול שלל ראיות מזויפות ששתלו הבשקביצים שהציגו אותי כמופרע פסיכופט שרדף והטריד עד מוות את ה"צדיק" האומלל גדעון בשקביץ זצ"ל. אחרי חוות דעת מהירה שהוצגה לבית המשפט על ידי חבורת הפסיכיאטרים המשוחדים מהגיהנום, הוגדרתי כחולה נפש מסוכן לציבור שאיננו אחראי למעשיו, פסק הדין קבע, מאסר לכל החיים במתקן שמור ביותר לבריאות הנפש, מי שקרא את הספר "קן הקוקייה" יכול לתאר לעצמו למה הכוונה. אז כמו שאתם כבר מבינים בעצמכם, עבדכם הנאמן, מוצא את עצמו מרותק בחליפת משוגעים, מובל במשאית משוריינת, מסומם כמו חזיר לפני שחיטה למתקן עינויים מתחת לאדמה. בלילה הקודר הזה, גשם זלעפות ופרצי ברד הכו בגג הרכב, השעה הייתה בטח כבר אחרי חצות, מידי פעם נשמעו רעמים והבזקי אור מסנוורים, ששלפו אתי מידי פעם לזמן קצר מעילפון נרקוטי למציאות בלהות, באיזה בוץ נוראי אני שקוע, בזבוז של חיים, חולשה ותשישות נפשית כבשו אותי, ריר ניגר מפי ללא שליטה ושכבתי בשלולית של השתן של עצמי, ממש מעורר רחמים, אבל לאף אחד פה לא איכפת, בעיניהם אני עוד מטורף מסוכן שהורחק מהחברה השברירית. שתי גורילות מגולחות גררו אותי על הרצפה לתא קטן מבטון, גל צחנה קשה אפף אותי והקאתי את הנשמה, אבל הם רק סגרו את הדלת ונעלמו ליום או יומיים, לפתע, התעוררתי בבהלה, ניסיתי לעמוד על רגלי, אבל ללא הצלחה, הייתי כל כך מסומם שלא יכולתי אפילו לעמוד, כל איזה שעה נכנס לתא גורילה ודחף לי מלא כדורים לפה, הלוואי שיכלתי לסנן מהדם שלי את כל הרעל הזה שדחפו לי, אם רק הייתי יכול לחשוב בצלילות חצי דקה, אבל שוב שקעתי בעילפון, ימים עברו והמחשבות שלי קפאו, רק שכבתי חסר אונים ובשלולית של ריר, שתן וקיא, מידי פעם זרקו לי לחדר אוכל שנראה כמו חרא של עכברים או משהו כזה שאני אמור לאכול, אבל עם כל הבחילות רציתי רק למות. איבדתי כל תחושה של זמן, אולי עבר שבוע, אולי שנה, כשלפתע חום פנימי פרץ מתוכי, אנרגיה אין סופית כמו סופרנובה מילאה את כולי, נעמדתי על רגלי, אחזתי בקיר לקבל נקודת אחיזה במציאות, כשהכול סביבי נראה כמסתובב, אספתי את עצמי ומחשבותיי, אני חייב לצאת מפה, אבל אני בקושי יכול לעמוד עם כל הסמים האלה, אין בכלל מה לדבר על ללכת...אם רק אוכל להיות נקי לשבוע, אני מוציא את עצמי מפה, באמת, בכל מחיר. למחרת בבוקר הגיע חלוק לדחוף לי כדורים לפה, "פתח פה או שתקבל זריקה, אתה שומע?", עבדכם הנאמן פתח את פיו לרווחה שהחלוק דחף לשם איזה עשרה כדורים ארורים, "עכשיו תבלע הכול, אתה שומע?", אבל במקום לבלוע נשפתי אותם במעלה האף, ושהחלוק ראה שהפה שלי ריק, עזב וסגר את הדלת, כמעט שנחנקתי, נשפתי את הכדורים החוצה, התחושה הייתה מזעזעת, אבל הרגשתי מנצח. ככה עבר שבוע, כל יום היה לי ניצחון מחדש, החבאתי את הכדורים בתוך מזרן הספוג המתפורר שעל הרצפה, אז הרגשתי סוף סוף צלול, איזו תחושה מדהימה להיות מסוגל להתבונן בחפצים בלי שהם מסתובבים לך בראש, בכלל לחשוב ישר, זה אושר עילאי. ואז ביום השביעי, שוב הגיע החלוק הלבן, "פתח את הפה, אתה שומע?" ואז פתאום הוא שם לב שאני נושף ולא בולע, הוא הזדקף פתאום וזינק אחוז בהלה לכוון הדלת, כן, הוא הבין מה שעשיתי, גם אני הבנתי שכרגע זה הסיכוי האחרון שלי לברוח, גם שלא ממש הכנתי תוכנית, החלטתי לאלתר ולראות מה יקרה, זינקתי אחריו ואחזתי בראשו, מלימודי האנטומיה בבית ספר לרפואה, ידעתי בדיוק מה לעשות, חסימת הדם למוח לכמה שניות והוא נפל חסר הכרה כמו שק תפוחי אדמה לרצפה, ידעתי שתוך דקה הוא מתעורר עם כאב ראש ולא התכוונתי להישאר שם מספיק זמן שזה יקרה, אחרי החלפת בגדים קצרה, הפכתי בעצמי לחלוק לבן בשם יוסי הראל, ויוסי הפך לתן, חולה הנפש המסוכן, לפני שיצאתי מהתא, דחפתי לו לפה חופן מלא כדורים נרקוטיים, "תבלע, אתה שומע?" גיחכתי לעברו, יצאתי מדלת הברזל שהייתה פתוחה, לפתע נפתח מולי מסדרון ריק, מי בכלל חושב על אבטחה שכל האסירים מסוממים מהתחת, יותר זול לסמם מלהביא אנשי אבטחה. המשכתי במעלה המסדרון, לא ידעתי בדיוק לאן אני הולך, לפתע שתי סטז'רים בחלוקים לבנים הופיעו מולי במסדרון, מבלי לאבד את קור הרוח, אמרתי להם: "המאושפז בחדר 5, סובל מהתקפים פסיכוטיים קשים, צריך דחוף לתת לו זריקת מורפיום, רוצו מהר", הסטז'רים המבוהלים הסתובבו ורצו לכוון המרפאה, להזעיק רופא ואני הלכתי אחריהם, שהם פותחים את כל הדלתות בפני, איזה מזל שיש לי פרצוף של רופא, תוך כמה שניות כבר הייתי בלובי הכניסה למתקן ומשם פשוט יצאתי החוצה, מסנוור קשות מאור השמש החזק. הלכתי אולי איזה שתים עשרה שעות, מסתתר בצללים, מנסה לא להתבלט, שכנעתי את המוח שלי שאני באמת בחוץ, למרות שממש היה קשה לי להאמין, "אני חופשי" צעקתי בכל הכוח, נשמתי אוויר צלול של הלילה, הבטתי בעצים, בשמיים ובעיר הנוצצת סביבי, אבל תפסתי את עצמי לפתע, זה לא הזמן להתחרפן, אני צריך לתכנן איך ממשיכים מפה, גערתי בעצמי. חוץ מהחלוק הלבן, לא היה לי כלום, אבל הייתי חופשי, דבר ראשון שהייתי צריך לעשות זה להתארגן על בגדים נורמאליים, כסף, טלפון ואם אפשר אז אופנוע, חלמתי על אופנוע, כל הזמן שהייתי מאושפז הזיתי על רכיבה במהירות מדהימה, על חופש מוחלט ורוח שרועמת בעוצמה כשהיא מתנפצת על רכסי הקסדה, החלומות בהקיץ נתנו לי כוח להמשיך הלאה, מי שאף פעם לא רכב לא יבין על מה אני מדבר, כשנעים במהירות מוטרפת בכביש, כל קופסאות הפח מסביב נראות כאילו הן קפואות בזמן, רק אתה נע ביניהן, כאילו אתה נע במרחב זמן אחר, ברגע אחד אתה יותר חי מאשר כל נהגי הפחיות אפרוריים, המחשבה מתחדדת, החושים נפתחים למישור תודעתי נשגב, אתה נמצא בהארה האולטימטיבית, אורגזמה מוטרפת של חושים כובשת את כולך, אתה צלול וחד מחשבה מאי פעם, שולט כמו מלך כל יכול במטריקס קיומי נפרד, בו אתה לבד, לא ניתן להשגה. השם הראשון שעלה לי לראש, היה דוקטור יוסי פרידמן, זה שתקע אותי באדמה, אני חייב לברר איתו דבר אחד או שתיים, אני גם יודע בדיוק איפה אפשר למצוא אותו, ממש כמה רחובות מפה, הוא הפסיכיאטר המחוזי של משרד הבריאות, אמתין לו מחר בבוקר בין הצללים וכשיגיע, ייפגש עם גורלו. ובאמת הוא הופיע בצעידה איתנה, נכנס למבנה לפני שבכלל הספקתי להתקרב אליו, המתנתי לו כמה שעות עד שיצא מהמבנה וצעד לכוון המכונית שלו, ברגע שהכניס את המפתח למתג ההצתה, אחזתי בצווארו מבעד החלון הפתוח, "יש לי סכין בדיוק מעל העורק הצווארי שלך", דחפתי אותו למושב ליד הנהג, כשהוא מבועט מפלצה, מהלומה ראויה לפרצופו האדום וראשו נשמט, לפי התעודות שלו, נסעתי לביתו, אחרי שהחנייה נפתחה עם שלט שהיה ברכב, עצרתי ושלפתי את החלאה מהרכב וגררתי אותו לתוך הבית. "אל תפגע בי, בבקשה, אני לא אשם, הכריחו אותי לקבוע את האבחנה שלך, אתה לא מבין, זה שר הבריאות, חבר של שמוליק בשקביץ, אח של הרופא שהתאבד, הוא תרם הרבה כסף ולא הייתה לי ברירה, בבקשה יש לי משפחה" ככה התבכיין הדפוק, "ספר את זה למי שזה מעניין אותו" אמרתי לו בקרירות, "אני סוציופת, שחכת?" אחרי שהתארגנתי על הרבה כסף שהדפוק שמר בכספת שלו, דרכון, בגדים ואוכל, קשרתי את הדפוק לכסא, השארתי לו בקבוק מים עם קש, שישתה, "בשונה ממך אני לא חלאה חסרת לב, אתקשר למשטרה שיחלצו אותך, אחרי שאהיה בחו"ל, אמרתי ויצאתי... בלי להלאות אתכם בפרטים מיותרים, הגעתי לארץ נפלאה, שם קניתי זהות חדשה, עם הידע שלי ברפואת ילדים קיבלתי רישיון מקומי לעסוק ברפואה, הצלתי הרבה חיים, זכיתי להכרה והערכה בקהילה, תוך זמן קצר הקמתי מרפאה מוזלת לעניים וכאות להערכה קיבלתי מתנה מחברי הקהילה: את אופנוע החלומות שלי. טוב, אני צריך לסיים, הבן הקטן שלי רוצה סיבוב על האופנוע החשמלי הקטן שלו, הבטחתי לאשתי היפה שאבלה איתו היום.

תגובה (2)

לפני כמ החודשים העלתי פה כתבה קצרה על המצב המחפיר של כבישי ישראל והלנתי על מצב כביש מכמורת נתניה. נראה כי משהו בכיר במע"צ הוא קורא של פורום זה כי לפני כחודש החלו בשיפוץ הכביש! כן, כל ערב יושבים כמה עשרות של פועלים עם מכונות ומתנים את החורים בנתיבים. אמנם לא מדובר בסלילה מחדש, אך כן שיפוץ של מקטעים והרכיבה בהם הפכה ליותר נעימה ובטוחה. אז תודה לאותו בכיר :) ואולי נצליח לשפר את כבישי ישראל בצורה זו. ניר

תגובה (0)

טוב, נמאס לי.... אני חייב לבצע שינוי קריירה ומהר. לאחר הבטחות רבות של שנה וחצי, כלום לא זז למעט עומס עבודה שרק גובר, בעיקר המפולת המטורפת לאחר חתימת חוזה שמן עם משרד החינוך. אני לא רואה את הבית, את שי הקטנה ואת האישה (שלא לדבר על זמן לרכיבות :(). נמאס לי לקום כל בוקר ב 04:00 ולחזור ב 17:00 + + + נמאס לי לנסוע מעל לשעה וחצי (במקרים הרגילים) או מעל שעתיים למקום העבודה וצריך גם לחזור, כן?.... נמאס לי לא לדעת איך עובדים, אלא רק בחמישי (והפתעות תמיד יש), כך שאני לא יכול לתכנן כלום, לא הכנסה נוספת (שאנחנו באמת זקוקים לה..) ולא לימודים. ימים ושעות לא קבועים. נמאס לי להתעצבן משינויים של הרגע האחרון שלדברי הבוס זה "רק בקטנה". אלא שאת ה"רק בקטנה" הזו, עושים על הגב שלנו... נמאס לי ממקומות שמפתיעים אותנו בגישה מחורבנת לאולם ("בטח שיש גישה עד האולם. זה בסך הכול בקומה שנייה עם 45 מדרגות, מה? יש לכם הרבה ציוד?...) ואז אני מקבל תזכורת לא נעימה שיש טונה של ציוד בניידת (פריקה וטעינה). נמאס לי ממורים שלא יודעים לשלוט בילדים שהם "מחנכים". נמאס לי מבדיחות הקרש שחוזרות על עצמן כל פעם מחדש. נמאס לי לשבת ולהבין שאין, אבל אין לי לאן להתקדם בחברה הזו. קיצר, נמאס לי.....:[ רשימת יתרונות/חסרונות? יש ויש: יתרונות- משכורת גלובלית שדופקת כמו שעון. איסוף ופיזור מהבית. אש"ל מלא. תחושת שביעות רצון בסוף פעילות. הכרות עם כל (אבל כ-ל) חלקי הארץ. לא עובדים שישי - שבת (למעט חריגים, ויש) לא עובדים לילות (למעט חריגים, ויש) עובד עם אחלה פרטנר למרות פערי הגילאים. חסרונות- המשכורת לא זזה. בגלל שהיא גלובלית ולא עבדנו חודש שעבר, לא נעים לבקש העלאה.... ימי עבודה ארוכים שמתחילים בד"כ מוקדם בבוקר ומסתיימים בערב. עבודה פיזית בתחילת וסוף יום, עבודה מתישה מול קהל של 200 איש בין לבין, בדרך כלל שני סבבים ביום. נסיעות על גבי נסיעות, יום אחד בדימונה, למחרת גן יבנה, אחרי זה ב"ש, אח"כ נווה ירק, צפת, כרמיאל (יש שבוע באילת בקרוב) וכו' וכו' וכו'... ציוד ששוקל טונה, כך שאם מגיעים לאולם שהוא לא פלס, עם גישה עד הדלת ........ הנפצות של הבוס מהרגע להרגע, שזה בד"כ כולל סינג'ור רציני שלנו. תמיד יש "חריגים". אין לי לאן להתקדם. כמעט שנתיים ואין לאן :( נשבר לי, עבודה שמתאימה לבחור רווק, צעיר וחסון, לא לקנגל עם ילדודה, אישה וכרס בירה יש למישהו ג'וב בשבילי?..... שאנה טובה!!

תגובה (0)

הטור השבועי שלי כבר לא כל כך שבועי
אבל בכל פעם שיוצא לי לצייר כמה ריבועי הומור נחמדים לאתר אני מחכה בקוצר רוח לתגובות והן, לא מאכזבות אף פעם
אז כמובן שתודה רבה לאלו שטורחים להגיב.
ובהזדמנות זו אני גם אשמח לשלוח אוסף חינני של קללות הכוללות את ההורים, האחים, הדודים ואיברים למניהם לכל אלו שמגחכים להנאתם ולא מגיבים בכלל :)

זה מסוג הדברים שאני זוממת לאחרונה
http://www.youtube.com/watch?v=cdB77B6F6Mk
ומכיוון שיש שם "איזכור" מסויים לדברים שעשיתי לאתר חשבתי שיהיה נחמד להציג את זה גם פה

לילה טוב ונעים :]

להמשך...... תגובה (1)

טיול סוליקו על ה R1 החדש של ימאהה. הבוקר יצאתי על הסיבי 1000 שלי, לתל אביב, לסוכנות של ימאהה. בסוכנות המתין לי R1 מתודלק לרכיבת מבחן...אני לא יודע מה עבר על הראש שלי, לקחת אופנוע סופר ספורט לטיול, אולי יש לי יותר מידי זמן פנוי, או מתקרב אלי איזה משבר גיל הארבעים, אבל לפני שהמחשבות שלי הגיעו לידי מיצוי, מצאתי את עצמי כבר בסוכנות, החניתי בצד את הסיבי הנעלב שלי ולאחר מילוי ניירת עליתי למרומי ה R1. ל R1 יש מתג על הכידון המאפשר בחירה בין שלושה מצבי הזרקה: מצב B, ממותן, בו האופנוע רגוע וישנוני- מצב המתאים לרכיבה בגשם או לפקק תנועה מעייף, מצב סטנדרט לרכיבה רגועה אבל בשרנית ומצב A המטורף, בו המנוע נוהם כמטוס סילון עצבני. תנוחת הישיבה ממש מושלמת, המושב מרופד כראוי ונוח ברמות, הידיים נשלחות בצורה טבעית לכידון והרגליים במקום הטבעי שלהן. יצאתי מתל אביב לכביש 4, שהכביש קצת נפתח עברתי למצב A, פתאום האופנוע פתח מבער סילון אחורי וזינק קדימה בתאוצה שלא הייתה מביישת מעבורת חלל, כביש 4 התחלף לכביש 7, בטיסה בגובה נמוך האופנוע לפתע אמר לי: מה? זהו? תן קצת בגז או שאני נכבה לך, משם המשכתי לכביש 6 לכוון דרום, לא הבנתי למה כל הרכבים עומדים בכביש ורק אני נוסע...עד שהסתכלתי על מד המהירות.... בצומת קריית גת יצאתי לכוון בית ג'וברין, שם רכבתי במסלול הקבוע שלי:בית ג'וברין נס הרים, עין כרם והסביבה, בכבישים מפותלים שמציעים נוף יפיפה. בכל הפניות האופנוע פשוט עשה את כל העבודה, ביציבות מדהימה, בקלילות ותחושת ביטחון, בשלב מסוים התחלתי ליהנות מהנוף והרכיבה זרמה בקלילות, רק שהסתכלתי במד המהירות נבהלתי מהבלתי יאומן. לסיכום: הבלמים האיכותיים של האופנוע עושים את העבודה גם במהירויות גבוהות. הגיר משובח ומאפשר גמישות מוחלטת, העברת הילוכים קלילה כמעט בכל מצב. מתלי האופנוע ספורטיביים וקשיחים ואפשר לחוש את תוואי הדרך, אך בצורה מדהימה, כל הויברציות משוכחות, בשילוב עם המושב המשובח אפשר לרכב שעות על גבי שעות ולהישאר רעננים, גם אחרי רכיבה ללא הפסקה של שעתיים וחצי, ירדתי מהאופנוע כמו שעליתי עליו, בלי כאבים, בלי תחת רדום או איזה שריר תפוס, פרט לחיוך גדול שאני לא מצליח להוריד מהפרצוף... עכשיו אני מוכר את הסיבי 1000 הנעלב שלי...בקרוב אני עלR1 .

תגובה (1)

שבת בצהרים, חם ומגעיל בחוץ ויופי, מחלף זיכרון עוד קילומטר ומשם 5 דקות ואני בבית. אופס, האופנוע מתחיל להאיט, הידית מצערת לא מגיבה, שיט, לא עוד פעם ובאותו המקום.... אבל אז היה לילה ופעם ראשונה שנגמר לי הדלק במיכל. להשאיר את האופנוע ליד ג'אסר ???? אין מצב! עד שאחזור, עם דלק, ישאר לי מיכל דלק וזיכרון טוב. קדימה לדחוף. בטוח שמשהו יעצור מתי שהוא. הרי אני עם שחפ"צ זוהר בשולי הדרך ורק עשר בליליה והנה עברה לחפה לה ניידת ואפילו לא האטה . אחלה שירות ועזרה לציבור אני לא מבין איך עוד היה לי טיפה של הערכה לגוף הזה שחשבתי שיעזרו לאופנוע תקוע מול ג'אסר. לא נורא, גשר זכרון לא רחוק רק עוד כמה קילומטרים. בטוח יעבור איזה אופנוע או משהו שמבין עניין. לפתע רעש מוכר, אך עד שסובבתי את הראש האופנוע כבר היה הרבה אחרי.איפה אחוות הרוכבים שאני מכיר???? כשהתחלתי לרכב, לא היה מצב כזה אופנוע בצידי הדרך ושאופנוע אחר לא יעצור. היינו משפחה אחת גדולה. תמיד עושים שלום למי שעובר ממול, אבל הנה חלפו להם עוד שתי ניידות ועוד אופנוע וקטנוע. יופי הגעתי חצי מת לתחנת סונול לפני פורדיס. סכך הכל 8 קילומטר. אני והאופנוע שלי לבד במשך שעתיים. אז עכשיו בצהרים, עם חוסר אמונה שפיתחתי, אז קדימה לדחוף לאותה התחנה. רק שעכשיו יש הרבה פחות. רק 1.5 קילומטרים. אחרי הירידה מהמחלף, הפלא ופלא. עוצרת משאית. ממנה קפץ בחור צעיר ששאל אם אני צריך עזרא. "גם אני רוכב ואני יודע מה זה" אמר. לא תודה עניתי, התחנה היא עוד 200 מטר מפה. אבל תודה על הרצון והמשכנו לדרכינו. אחרי 5 דקות, פתאום אופנוע מאחורי. איפה אתה הוא שאל. ראיתי אותך על הגשר, הסתובבתי במחלף אולגה ונעלמת . אמרתי לו כי נגמר הדלק ויש לי עוד 10 דקות לתחנה. אל תזוז אני כבר חוזר עם ליטר הוא אמר. איזה כייף, אמרתי לעצמי, נשארו עוד כמה רוכבים אמיתים. לא עוברות 2 דקות ומי עוצרת? ניידת של התנועה.... אייך אני יכול לעזור לכם שאלתי? לתדהמתי הם שאלו בדיוק את אותה השאלה. מה, משטרת ישראל מבצעים את עבודתם לעזרת הציבור?? לא יתכן אמרתי לעצמי. או שהם מתנדבים, או שהם לפני פנסיה. הם נראו די מבוגרים. כך או כך הם לא אותם שוטרים צעירים שמחפשים לרשום דו"ח או משהו כזה. תודה עניתי. יש כבר איזה רוכב שאמור לחזור כל רגע עם קצת דלק. אמרתי. לאחר שיחת חולין קצרה עם השוטרים, הם המשיכו לדרכם ואני ממתין לאותו הרוכב שבדיוק חצה קו לבן והחל לנסוע מול הניידת , על השוליים ונגד הכיוון. נראה כי השוטרים הבינו עניין ואפילו עשו 1+1 ולא האטו אלה המשיכו כאילו לא היה כלום. מיכל הדלק קיבל קצת נוזלים והמנוע החל לעבוד מחדש. איזה כייף. בדקות האחרונות עד למושב, חשבתי לעצמי. איך נגמר הדלק? הרי אני מאוד מחושב על הקילומטרים. המחשבה הובילה אותי למסקנה. צריך טיפול ודחוף. אך כמה שצדקתי על הטיפול. המחשבה השנייה שעלתה, הייתה אולי כולם עצרו כי הייתה בחורה איתי בכל הדרך? בכל מקרה, תודה לכל מי שעצר לשוטרים, לנהג המשאית ולרועי ויסברג שהספיק לשלוף כרטיס של מועדון האופנועים ולהזמין אותי לטיולים לפני שהמשיך לדרכו יכול להיות שעדין יש אנשים טובים באמצע הדרך?

תגובה (0)

יש בחיים דברים שאסור לומר. חלק קוראים לזה טאקט, חלק קוראים לזה נימוס. חלק פשוט קוראים לזה להיות דפוק. לטיגר יש מחשבות מעט שונות על עניין זה. בתור רוכב במדינה שלנו, קיימת תמיד התחושה שאדם צריך לומר תודה בכלל שיש לו את הזכות לרכב על אופנוע. כאילו היבואן עשה לו טובה ובכלל הוא לא מרוויח מהעניין הזה, אלא בעצם עושה טובה ענקית לעם ישראל בזה שהוא מואיל בטובו להביא בכלל את האופנועים לארץ הקודש. אם בכלל כבר הביא היבואן אופנוע לארץ, אז אין זכות לומר עליו דברים רעים. הרי היבואן בכלל עושה טובה לכולם שהוא מביא את האופנועים והמבחר הענקי הזה לארץ. כך לפחות דואגים להזכיר לנו היבואנים כאשר הם מסבירים כי בעצם השוק הדוגלגלי שלנו בארץ הוא קטן לאין ערוך ובעצם אינו מצדיק הבאה של כל כך הרבה כלים. מה לעשות, צודקים. מצד שני יש מנכ"לים, סמנכ"לים, אנשים יחצי ציבור שחושבים שהם יכולים לעשות מה שבראש שלהם ועוד הרבה מאוד דברים... אך אם נשים רגע את הדברים בצד. חברים יקרים, יבואנים ומוכרים, הבאתם את הכלים. דאגתם לפרסם אותם ואפילו העמדתם כלי מבחן לציבור האנשים השוקלים לקנות אותו (בין כל אלה שרק רוצים לעשות סיבוב...), אז למה לכל הרוחות לא לדאוג להוציא אותו מכוון מינימלית? הבלוג הזה קצר מדי בשביל לספר את זוועת כלי המבחן, אך טיגר חייב לספר על כל מיני כלים שקיבל לידיו. SV650 ברכיבת מבחן אשר המתלה הקדמי היה כל כך פתוח, עד שלא ניתן היה להבין אם האופנוע מנסה לומר שלום לאנשים בכל פתיחת גז על ידי נענועי הראש הנוראיים שלו או בכלל שהוא מחפש מטבעות אבודים בכל בלימה כאשר המתלה ירד באחת מטה זונגשיין "ספורט" 125 שפשוט כבה בכל רמזור אפשרי ואף הרחיק לכת ובכל בלימה התעוות המזלג כל כך עד שכותב שורות אלה חשש לבלום בצורה מעט חזקה יותר מתאוטה כללית. DR400 עם מתלים כל כך רכים עד שסגר מהלך בכל פניה קלילה וגרם לתהייה אולי בכלל שכחו לשים שיכוך לבולמים. כל הדברים הללו כמובן אסור לומר. אי אפשר הרי לומר שכלי מסויים היה "לא ניתן לבחינה" מפאת כיול מתלים גרוע, או בכלל מצב קטסטרופלי. ובעצם למה לא? הרי אם זהו כלי ה"הדגמה", אז מדוע לא לעשות ממנו דוגמא אמיתית? האם מישהו היה שוקל לקנות דירה לאחר שראה "דירה לדוגמא" כאשר הסלון מלא חורים, ארונות המטבח שבורים והאמבטיה מודבקת לתקרה? ככל הנראה שלא... אז מדוע מצפים מהרוכבים להצליח להתעלם ממצב הכלים כאשר הם ציבור הרוכשים? לתשומת ליבם של היבואנים, במידה ויחליטו לקרוא פוסט טרחני ומשמים זה, לאחרונה שוחח טיגר עם מספר רוכבים שאכן לא קנו כלי זה או אחר מאחר והאופנוע פשוט התנהג באופן מחריד ואותו רוכב פשוט לא יכל להבדיל בדבר זה. ככה סתם, שאולי יהיה איזה נושא לחשיבה.

תגובה (1)

תגובה (2)

 

זמן הTMAX

על אופנועים שהפכו לקטנועים, ועל ילד שהפך לבחור..

להמשך...... תגובה (2)

כשהתחלתי לנהוג בשנת 1990, לא הבנתי למה תמיד שאני עוזב את ההגה, הרכב מתחיל לסטות לימין, לאט לאט. לאחר תשאול קצר הוסבר לי כי הכביש סלול בהטייה קטנה ימינה על מנת לפנות בחורף את מי הגשם מהכביש.

להמשך...... תגובה (1)